לא כל מקום מביא שלווה בלב.

Not every place brings peace to the heart.

האריות הרחבים העטים במוס הספרדי באחוזת בונאבנטור שבסוואנה, ג'ורג'יה, היו כאן כדי לשמור על זכרון היקר.

The broad lion statues enveloping the mos hasfaradi in Achuzat Bonaventure in Savannah, Georgia, were here to guard the precious memory.

מיכה הלך עם אריאל וליאה בשביל האבנים החלק יחד עם הטיפות הצעירות של גשם החורף הקל.

Micha walked with Ariel and Lea along the smooth stone path, together with the light drops of winter rain.

"מיכה, אתה בטוח שאתה רוצה להמשיך?

"Micha, are you sure you want to continue?"

" שאלה אריאל.

asked Ariel.

הרוח התחילה לנשוב יותר חזק, וענן כבד הסתיר את השמש.

The wind began to blow stronger, and a heavy cloud concealed the sun.

מיכה המשיך בשקט, מחשבותיו שוקעות בעין המים הקטנה שהתפתחה על הרצפה.

Micha continued quietly, his thoughts sinking into the small puddle that formed on the ground.

הוא בא לכאן כדי לקיים זכרון ישן ולסגור מעגל עם איש קרוב.

He came here to honor an old memory and close a circle with a close one.

במקום זה הוא מצא קלף חדש במסע שלו - המקום הזה היה עשוי לעזור לו להשיב לעצמו שלווה.

Instead, he found a new card in his journey - this place might help him regain peace.

בין המצבות, כל אחת עם סיפורה הייחודי, עמדו שלושתנו.

Among the gravestones, each with its unique story, stood the three of them.

מיכה הרגיש שהמקום הזה מלא בזכרונות, בזמנים טובים ובין הכואבים.

Micha felt that this place was full of memories, both good times and painful ones.

הם עמדו רגע, מתמודדים עם המחשבות הפנימיות וגשם טורדני.

They stood for a moment, confronting their internal thoughts and the nagging rain.

מיכה ידע שהליך השחרור מתחיל בכאב.

Micha knew that the process of letting go begins with pain.

כאשר הגשם התחזק, והרטיבות החלה לזרום על פניו, חש מחדש בכוחו של הרגע.

As the rain intensified and wetness began to flow down his face, he felt anew the power of the moment.

הוא החליט להמשיך אל עבר מצבה מיוחדת - כזה שהיה משמעות רבה עבורו.

He decided to continue towards a special gravestone - one that held great significance for him.

כעבור רגעים שחלפו במהירות אך הרגישה כמו נצח, מיכה הגיע אל המצבה.

Moments passed quickly yet felt like an eternity, and Micha reached the gravestone.

הגשם כבר הפך לסופה קטנה, וכמו מסתכל בטבע, הוא רואה את האותיות החרוטות - זיכרון חי ואמיתי של האהוב שהיה ואיננו עוד.

The rain had turned into a small storm, and as he gazed at nature, he saw the engraved letters - a living and true memory of the beloved who was no longer there.

בדממה הנפשית הפוגעת, הוא הרגיש את השחרור מציף את ליבו.

In the poignant mental silence, he felt release flooding his heart.

הבכי, שכמו התערבב עם המים, היה הופכת לשיכחה מתוקה, לשחרור שמילא את החלל עם דבר חדש.

The tears, which mingled with the water, transformed into sweet forgetfulness, a release that filled the space with something new.

מיכה הבין שהוא לא לבד עם הזכרון, אלא נושא אותו.

Micha realized he wasn't alone with the memory but carried it with him.

כשהרוח שככה והגשם נרגע, עמד מיכה בין העצים הענקיים, וזהרון של אור הופיע מעבר לשמיים המעוננים.

As the wind subsided and the rain calmed, Micha stood among the giant trees, and a beam of light appeared beyond the cloudy sky.

משהו חדש התגלה בו - קבלה של העבר ותקווה לעתיד.

Something new revealed itself in him - acceptance of the past and hope for the future.

עם חיוך של קלות, הוא הביט באריאל וליאה, וידע שאף על פי שאיבד מישהו יקר, הוא זכה לשמור על הרגעים היפים בליבו.

With a gentle smile, he looked at Ariel and Lea, and he knew that despite losing someone dear, he had gained the beautiful moments to keep in his heart.