בבוקר יום חמישי, השמש זורחת מעל גגות העיר והאור חודר דרך החלונות הגדולים במשרד המודרני.

On Thursday morning, the sun rises above the city rooftops and the light penetrates through the large windows in the modern office.

איתן הגיע מוקדם לעבודה.

Eitan arrived early at work.

המתח דבר ראשון מתפשט בלבו.

Anxiety spreads in his heart first thing.

היום יש לו מצגת חשובה מול הדירקטוריון, והוא רוצה להרשים אותם כדי לזכות בקידום.

Today he has an important presentation in front of the board of directors, and he wants to impress them to earn a promotion.

איתן עבד קשה על המצגת.

Eitan worked hard on the presentation.

כל תכתיב נכתב, כל תרשים עוצב.

Every dictate was written, every diagram designed.

אבל הבעיה שלו תמיד הייתה דיבור בפני קהל.

But his problem has always been speaking in public.

כשהוא חושב על זה, הידיים שלו לחות והבטן מתכווצת.

When he thinks about it, his hands get clammy and his stomach tightens.

בחדר ישיבות, רהיטים מבהיקים וגג מזכוכית מציצים לעבר השמיים הכחולים.

In the conference room, shiny furniture and a glass ceiling peek toward the blue sky.

"אתה תהיה נהדר," אמרה יעל, חברתו לעבודה.

"You'll be great," said Yael, his coworker.

יעל ידועה במקצועיותה וברוגע שלה בעבודה.

Yael is known for her professionalism and calmness at work.

היא תמיד נותנת איתן עידוד והכוונה ריאלית.

She always gives Eitan encouragement and realistic guidance.

"הכנת את החומר מושלם.

"You've prepared the material perfectly.

פשוט תלמד לשחרר קצת," היא מייעצת.

Just learn to let go a bit," she advises.

הזמן מתקרב.

The time approaches.

איתן עמד מול לוח הציוד והתכונן.

Eitan stood in front of the equipment panel and prepared.

פתאום, המסך כבה.

Suddenly, the screen went dark.

אורות התצוגה מרצדים.

Display lights flicker.

זיעה קרה התחילה לנזול על מצחו.

Cold sweat began to drip from his forehead.

"לא עכשיו, למה עכשיו?

"Not now, why now?"

" הוא מלמל לעצמו.

he muttered to himself.

יעל ראתה את הלחץ בפניו של איתן.

Yael saw the stress on Eitan's face.

היא נעמדה לצידו ולחשה, "נשום עמוק.

She stood next to him and whispered, "Deep breath.

תזכור שהכניסות שלך הן לא מה שמרשימים.

Remember that your entries aren't what's impressive.

זו הנוכחות שלך והרעיונות שלך.

It's your presence and your ideas."

"איתן נשם מספר פעמים עמוקות, ואז החליט להשתמש ברעיונות הפשוטים שחרט על דף נייר.

Eitan took several deep breaths, then decided to use the simple ideas he etched on a piece of paper.

הוא ניגש ללוח הלבן, צייר תרשים פשוט והחל להסביר.

He approached the whiteboard, drew a simple diagram, and began to explain.

קולו הססני בתחילה, נהיה בהיר ויציב.

His voice, hesitant at first, became clear and steady.

בדיוק כשאיתן נכנס לקצב, יעל הזיזה את הכבל ופתאום המסך נדלק מחדש.

Just as Eitan got into the rhythm, Yael moved the cable and suddenly the screen came back on.

אבל איתן כבר לא נזקק לזה.

But Eitan no longer needed it.

ההסברים שלו היו ברורים ומלאי תובנה.

His explanations were clear and insightful.

הוא צבר ביטחון.

He gained confidence.

בסוף המצגת, חברי הדירקטוריון הפנו עיניים מרוצות לאיתן.

At the end of the presentation, the board members turned satisfied eyes toward Eitan.

הם התפעלו מהאלתור ומהיכולת שלו להתמודד עם לחץ.

They admired his improvisation and his ability to handle stress.

לאחר שהעריכו את הפרזנטציה, הם נראו מרוצים בהחלט.

After evaluating the presentation, they appeared quite pleased.

איתן יצא מהחדר שבע רצון.

Eitan left the room satisfied.

הוא למד משהו חדש, על המהות של תושיה ובעיקר על התמיכה האמיתית שהוא קיבל מיעל.

He learned something new, about the essence of resourcefulness and especially about the genuine support he received from Yael.

ביום הזה, הוא לא רק העביר מצגת אלא מצא את הקול הפנימי שלו.

On this day, he not only delivered a presentation but also discovered his inner voice.

"תודה," הוא לחש ליעל, עם חיוך רחב על פניו.

"Thank you," he whispered to Yael, with a wide smile on his face.