בחום של קיץ, מצאתי את עצמי עומדת מול דלתות המחלקה הפסיכיאטרית.

In the heat of summer, I found myself standing in front of the doors of the psychiatric department.

הדלתות הכחולות נפתחו והתחושה הראשונית הייתה כמו כניסה לעולם אחר.

The blue doors opened, and the initial feeling was like entering another world.

המסדרונות היו ארוכים ונראו אין סופיים, החדרים מוארים באור לבן ומלאים תקווה.

The corridors were long and seemed endless, the rooms lit with white light and filled with hope.

"היי, אני אריאלה," אמרתי לראשונה למי שראיתי.

"Hey, I'm Ariella," I said for the first time to those I encountered.

הרצון שלי היה להתחיל ברגל ימין ולהשאיר חותם חיובי.

My desire was to start off on the right foot and leave a positive impression.

נועם, התרפיסט המנוסה, קיבל את פניי בחיוך קל אך תיאר את עצמו כאיש שמתעקש על השיטות הישנות.

Noam, the experienced therapist, welcomed me with a slight smile but described himself as someone who insists on the old methods.

"שלום, אריאלה.

"Hello, Ariella.

סביבנו יש לא מעט אתגרים," הסביר ברוגע, ואני הרגשתי את ההסתייגות ממנו כלפי.

There are quite a few challenges around us," he explained calmly, and I sensed his reservation towards me.

באותו שבוע, פגשתי את שירה.

That week, I met Shira.

פניה זורחות באנרגיה ושחיוכה מסתורי.

Her face radiated energy, and her smile was mysterious.

היא התבוננה בידיי כל הזמן בזמן שהסברתי על השיטות היצירתיות שלי.

She watched my hands the whole time as I explained my creative methods.

אך היא הייתה סקפטית.

But she was skeptical.

"אני לא סומכת על מטפלים חדשים," שירה הצהירה בתוקף.

"I don't trust new therapists," Shira declared firmly.

ידעתי שעלי לפעול.

I knew I had to act.

החלטתי לערוך סדנת יצירה עם הצוות.

I decided to conduct a creative workshop with the team.

ניסינו פסיכודרמה, מוזיקה וצבעים.

We tried psychodrama, music, and colors.

זה היה מסע מרתק, אך גם מסובך במידה מסוימת.

It was a fascinating journey, though somewhat complicated.

נועם הציע לנקוט זהירות, וחלק ממני חשש שאיבדתי את הביטחון שלו.

Noam suggested caution, and part of me feared I had lost his confidence.

יום אחד, במהלך סדנה, שירה סוף סוף פתחה את ליבה.

One day, during a workshop, Shira finally opened her heart.

היא סיפרה לי על פחדים וסודות שלא חלקה עם אף אחד.

She told me about fears and secrets she hadn't shared with anyone.

האוויר במחלקה התמלא בתככים וריגוש חדש.

The air in the department was filled with intrigue and new excitement.

נועם התבונן בה באהדה.

Noam observed her with empathy.

במשך כל אותו זמן, כבודו לאט לאט חזר ותמונתו החמיצה מעט.

Throughout that time, his respect slowly returned and his expression softened a bit.

הימים חלפו, שינתה האווירה במוסד.

The days passed, and the atmosphere in the institution changed.

שיטותי נתקבלו, ונועם אף הציע להשתלב בפרויקט משותף.

My methods were accepted, and Noam even suggested collaborating on a joint project.

הרגשתי לבסוף שאני שייכת למחלקה הזו.

I finally felt that I belonged to this department.

שירה הביטה בי בהערכה קלילה, ושנינו ידענו שעברנו כברת דרך יחד.

Shira looked at me with a gentle appreciation, and we both knew that we had come a long way together.

הגעתי לכאן עם חלום ובעיקר הבנתי שהמציאות יכולה להיות מלאת השראה ותקווה.

I came here with a dream and mainly understood that reality can be full of inspiration and hope.