השמש החיוורת של הסתיו נפרשה על חלונות המחלקה הפסיכיאטרית, מעוררת תחושה של מקום בין חלום לערות.

The pale autumn sun spread across the windows of the psychiatric ward, evoking a sense of a place between a dream and wakefulness.

אילנה ישבה על כורסה ירוקה בקצה החדר.

Ilana sat on a green armchair at the corner of the room.

חייה הרגישו כמו הסתיו הזה, חיוור וקצת עצוב.

Her life felt like this autumn, pale and somewhat sad.

מאז שהייתה קטנה, החגים היו זמן למשפחה.

Since she was young, the holidays were a time for family.

ליתר דיוק, סוכות היה חג מיוחד.

More precisely, Sukkot was a special holiday.

עדיין לא הצליחה להבין למה השנה היא לא מרגישה ככה.

She still couldn't understand why this year she didn't feel that way.

משפחתה התרגשה והיא... פשוט לא.

Her family was excited, and she... simply wasn't.

זה היה כאילו הענן הכהה של ה-SAD כיסה את שמי נפשה בלכה.

It was as if the dark cloud of SAD covered the skies of her soul with a sheen.

כשהפגישה עם דניאל, המטפל שלה, הגיעה, אילנה בחרה לשתף את תחושותיה.

When the meeting with Daniel, her therapist, arrived, Ilana chose to share her feelings.

"זה כאילו שאני מאבדת את עצמי בכל סתיו," היא לחשה.

"It's like I'm losing myself every autumn," she whispered.

דניאל הביט בה בעיניים עדינות.

Daniel looked at her with gentle eyes.

"לפעמים ההרגשה היא חלק מאתנו, אבל לא כל מה שאנחנו," הוא אמר.

"Sometimes the feeling is a part of us, but not all that we are," he said.

המילים הללו ליוו אותה כמו תפילת נשמה.

Those words accompanied her like a soul's prayer.

בפינת המחלקה, הקימו סוכה קטנה.

In the corner of the ward, a small sukkah was set up.

האורחים מהמחלקה והצוות חילקו דפנות וחומרי קישוט.

Guests from the ward and the staff shared walls and decorating materials.

למרות הסביבה הזרה, היה משהו מנחם בנוכחותם.

Despite the unfamiliar environment, there was something comforting in their presence.

מרים, אחת המטופלות, קראה בשמחה לאילנה להצטרף.

Miriam, one of the patients, cheerfully called Ilana to join.

אמנם מהוססת, אילנה עמדה וסלסלה נייר בצבעי הסתיו נתלתה בידה.

Although hesitant, Ilana stood up, a paper garland in autumn colors hanging in her hand.

הביקור של המשפחה במחלקה הביא עמו רגשות מעורבים.

The family's visit to the ward brought mixed emotions.

היה דרוש כוח אומץ גדול.

It required great courage.

אמא הביאה עוגות דבש, והחיוכים על פניהם הביאו צביטה ללב של אילנה.

Mom brought honey cakes, and the smiles on their faces pinched Ilana's heart.

"אנחנו אוהבים אותך," אבא אמר.

"We love you," Dad said.

"וגם אנחנו כאן בשבילך."

"And we're here for you too."

באותו הבוקר בפרוזדור המחלקה, נפל לפתע אסימון מתוכי.

That morning in the ward's hallway, a sudden realization came to her.

אילנה הבינה שהיא לא חייבת להילחם ברגשותיה, אלא לקבלם.

Ilana realized she didn't have to fight her feelings but to accept them.

היא יכולה להיות עצובה ולהיות עדיין חלק מהמשפחה, מהמסורת, מהחיים שעדיין מחכה לה.

She could be sad and still be part of her family, of the tradition, of the life that still awaits her.

בערב סוכות, ללא תחפושות או מסכות, היא הצטרפה למשתתפי החגיגה במחלקה.

On the evening of Sukkot, without costumes or masks, she joined the ward's celebrants.

בחיוך קטן אך אמיתי, היא קשרה קישוט על הסוכה, הרגישה את החום של האחדות.

With a small yet genuine smile, she tied a decoration on the סוכה, feeling the warmth of unity.

זה לא היה מושלם, אבל היה שלה.

It wasn't perfect, but it was hers.

בנהר הרגשות, היא מצאה חוף חדש.

In the river of emotions, she found a new shore.

אילנה למדה לקבל את עצמה, על הרגשות, על החוויות – ולגלות איך לפעמים הבנה עצמית היא השמחה האמיתית בחג.

Ilana learned to accept herself, her emotions, her experiences – and discovered how sometimes self-understanding is the true joy of the holiday.

ולא רק בחג עצמו, אלא בכל יום שבו היא מתחברת לעצמה באמת.

And not only during the holiday itself but every day she truly connects with herself.