שמיים אפורים עטפו את מגדל הזכוכית שבו הייתה ממוקמת האקדמיה הנודעת לאמנות.

Gray skies enveloped the glass tower where the renowned Ha'Akademia Le'Omanut was located.

נועה הביטה מחלון הכיתה בקומות הגבוהות.

Noa gazed out from the classroom window on the high floors.

הכל נראה לה גדול והכיתה הרחוקה מהאדמה חיזקה את התחושה שהיא לא בישראל, אלא במגדל חלומות שבו ילדים מוכשרים מעולם אחר לומדים.

Everything seemed large to her, and the classroom, far from the ground, reinforced the feeling that she was not in Israel but rather in a tower of dreams where talented children from another world studied.

נועה הגיעה לאקדמיה הזו בעזרת כישרון אחד ברור — אמנות.

Noa came to this academy thanks to one clear talent—art.

המורים והתלמידים כבר התכוננו לחג הסוכות.

The teachers and students were already preparing for the holiday of Sukkot.

במסדרונות קישטו בפיסולי נייר שקיפלו בעצמם והכינו מקלטים דמויי סוכה.

In the corridors, they decorated with paper sculptures they folded themselves and made shelter-like sukkah structures.

נועה הרגישה נבוכה מול כל האווירה.

Noa felt embarrassed amid the entire atmosphere.

כולם כאן נראו בטוחים בעצמם וידעו בדיוק מה לעשות.

Everyone here seemed confident in themselves and knew exactly what to do.

אחד מתלמידים האלה היה יורם.

One of these students was Yoram.

הוא היה פופולרי, עם בטחון לצד חוש יצירתי מיוחד.

He was popular, with confidence alongside a special creative flair.

עם כך, הוא הסתיר משהו.

Yet, he was hiding something.

מאחור החיוך ואווירת השמחה הסתתרה אי נוחות, פחד מהשוואה לאחרים.

Behind the smile and cheerful atmosphere lay discomfort, a fear of comparison to others.

הוא לא תיאר לעצמו שנועה הרגישה בדיוק אותו דבר.

He did not imagine that Noa felt exactly the same.

דאליה, תלמידה אחרת בכיתה, כולה אור ושמחה, תמיד אהבה לעזור לאחרים.

Dalia, another student in the class, full of light and happiness, always loved to help others.

היא זיהתה את ההסתגרות של נועה וידעה שהיא זקוקה לעזרה.

She recognized Noa's isolation and knew she needed help.

דאליה נגשה לנועה, הציעה לה תעזור לה להתרגל.

Dalia approached Noa, offering to help her get accustomed.

נועם נתפס להפתעה מופלאה.

Noa was caught by a wonderful surprise.

היא חשבה עליה הרבה בלילה לפני שהיא ישנה.

She thought about it a lot the night before she slept.

אולי היא יכולה להוביל פרויקט אומנותי לסוכות.

Maybe she could lead an art project for Sukkot.

משהו שיפור את ההרגשה של כולם ויגרום לה להרגיש שייכת למקום הזה.

Something that would improve everyone’s mood and make her feel like she belonged in this place.

ביום הסוכה הגדול, הכיתה התמלאה בתלמידים מאושרים.

On the day of the big sukkah, the classroom was filled with happy students.

פרויקט האומנות של נועה נגלה לעיני כל - מיצב גדול שהציג שכבה של עלים וענפים, שילוב של חומרי טבע וצבעים זורקים בעדינות.

Noa's art project was unveiled before everyone— a large installation featuring a layer of leaves and branches, a blend of natural materials and colors gently interwoven.

כולם מתקרבים, מסתכלים.

Everyone drew closer, looked.

צלילים של פליאה נשמעו מכל עבר.

Sounds of wonder were heard from all directions.

המורה הביטה בנועה בחיוך.

The teacher looked at Noa with a smile.

" הפרויקט פשוט נפלא, נועה," היא אמרה.

"The project is simply wonderful, Noa," she said.

"זה חיבר את כולנו יחד.

"It brought us all together."

"רגע זה שינה לנועה את הכל.

This moment changed everything for Noa.

היא הבינה שגם היא שייכת לכאן, לא פחות מכל אחד אחר.

She realized that she belonged here, no less than anyone else.

היא מצאה לה חברות, התחברה לשאר התלמידים, ואפילו יורם החמיא לה על עבודתה.

She found friends, connected with the other students, and even Yoram complimented her work.

נועה הבינה שהצבעים שלה, גם אם שונים, מתאימים בדיוק לפסיפס הגדול של האקדמיה.

Noa understood that her colors, even if different, fit perfectly into the great mosaic of the academy.

בעונה הסתוית הזו, נועה למדה להעריך את הכוחות שבה ולהתחיל ליהנות מהחוויה החדשה שלה במגדל הגדול.

In this autumnal season, Noa learned to appreciate her strengths and began to enjoy her new experience in the tall tower.

המגדל כבר לא היה רק מקום גבוה ותלוש, אלא הפך להיות בית.

The tower was no longer just a high and detached place; it had become a home.