בגן הפרחים של חוג ההורים השכולים בירושלים, הסתיו מרחף בעדינות בין הפרחים.

In the flower garden of the Chug HaHorim HaShkolim in Jerusalem, autumn gently drifts among the flowers.

עלים צהובים ואדומים נופלים לאט על הקרקע, יוצרים שטיח רך.

Yellow and red leaves slowly fall to the ground, creating a soft carpet.

אליאור, נער ביישן אך אמפתי, ישב על ספסל עץ והתבונן סביבו.

Elior, a shy yet empathetic teenager, sat on a wooden bench, looking around him.

היה לו נושא חשוב על הלב - פרויקט על שלום והתפייסות, משהו שעתיד להציג בפני כיתתו בקרוב.

He had an important topic on his mind—a project about peace and reconciliation, something he was soon to present to his class.

"מה עובר עליך, אליאור?

"What’s on your mind, Elior?"

" שאלה מאיה, חברתו לכיתה, שהתיישבה לידו.

asked Maya, his classmate, who sat next to him.

היא הייתה ידועה כאחת שתמיד ראתה את הדברים מזוויות שונות - סקפטית אך תומכת.

She was known as someone who always saw things from different perspectives—skeptical but supportive.

"אני לא יודע איך להעביר את המסר שלי," אמר אליאור בעצב.

"I don’t know how to get my message across," Elior said sadly.

"אני רוצה שהכיתה תבין כמה חשוב לדבר על שלום.

"I want the class to understand how important it is to talk about peace."

""אתה יכול להתחיל בזה שאתה משתף סיפורים מהגן הזה," הציעה מאיה.

"You can start by sharing stories from this garden," suggested Maya.

"כאן יש כל כך הרבה משמעות.

"There is so much meaning here."

"אליאור הביט שוב על הגן.

Elior looked at the garden again.

פרחים מכל צבע - אדומים, כחולים, צהובים, סימלו את התקווה ואת הכאב משנים של ציפייה לשלום.

Flowers of every color—red, blue, yellow—symbolized hope and the pain from years of longing for peace.

גבעולי הפרחים נראו כמעט אנושיים במעמדם הזקוף, כאילו הם שומרים על זיכרונותיהם של ההורים השכולים.

The flower stems looked almost human in their upright stance, as if they were guarding the memories of the bereaved parents.

"את באמת חושבת שזה יכול לעבוד?

"Do you really think that could work?"

" שאל אליאור בעיניים מלאות ספקות אך גם תקווה.

asked Elior with eyes full of doubts but also hope.

"כן," ענתה מאיה בחיוך מעודד.

"Yes," replied Maya with an encouraging smile.

"זכור, לכל פרח ולכל סיפור יש כוח לשנות נקודת מבט.

"Remember, every flower and every story has the power to change a perspective."

"אליאור החל להתרכז במחשבותיו.

Elior started to focus on his thoughts.

המקום הזה, עם כל כבדו ויופיו, העביר לו את המסר המושלם: שלום מתחיל בהבנת הסבל והתקווה של אחרים.

This place, with all its heaviness and beauty, conveyed the perfect message to him: Peace begins with understanding the suffering and hope of others.

הוא עמד לשלב את הסיפורים ששמע מפרחי הגן במצגתו.

He was going to incorporate the stories he heard from the garden's flowers into his presentation.

יום ההצגה הגיע.

The day of the presentation arrived.

אליאור עמד מול כיתתו, לבו הולם אולם הפעם לא היה זה מפחד.

Elior stood in front of his class, his heart pounding, but this time not out of fear.

הוא ידע שיש לו מה לתת.

He knew he had something to give.

"הגן הזה מלמד אותנו שכל פרח הוא כמו משאלה לשלום," פתח אליאור, חבריו מקשיבים בפרטיות מופלאה.

"This garden teaches us that every flower is like a wish for peace," began Elior, and his classmates listened with remarkable attentiveness.

הוא דיבר על האנשים שמאחורי הסיפורים, על התקווה לעתיד טוב יותר, על האנושיות המשותפת לכולנו.

He spoke about the people behind the stories, about the hope for a better future, about the shared humanity in all of us.

עם סיום הפרזנטציה, היכתה שתיקה קלה בכיתה.

As his presentation concluded, a gentle silence fell over the class.

אליאור חזר למקומו, מרגיש את התמיכה מכולם.

Elior returned to his seat, feeling the support from everyone.

אפילו מאיה נוספה לחברים שהגיעו להודות לו.

Even Maya was among the friends who came to thank him.

באותו רגע הבין אליאור דבר חשוב - לראות את האחר זה המפתח.

At that moment, Elior understood something important—seeing the other is the key.

גם אם רק אחד יראה את האור, זה כבר שינוי.

Even if only one person sees the light, it’s already a change.

השלב הבא כבר לא נראה כל כך מאיים.

The next step didn’t seem so daunting anymore.