בעיצומו של חורף קר, הרקיע נמתח כתכלת עמוקה מעל מחנה האימונים למיחזור.

In the midst of a cold winter, the sky stretched like a deep techelet above the recycling training camp.

מסביב חנו עצים חסרי עלים, ובעקבות כל נשימה ששרקו את רוחם הקלה, הצטופפו פתיתים עדינים של שלג על האדמה.

Around, leafless trees stood, and with each breath that the gentle wind whistled, delicate snowflakes crowded on the ground.

הנרות בחנוכייה עמדו זקופים ומבהיקים, פזורים באורם על המחנה.

The candles in the Hanukkiah stood upright and gleaming, scattering their light over the camp.

תליה עמדה בצד האוהל שלה, מתבוננת בקור המקפיא.

Talia stood beside her tent, gazing into the freezing cold.

"אני צריכה להיות מוכנה", לחשה לעצמה.

"I need to be prepared," she whispered to herself.

הנה החנוכה, והיא נאבקת בין הרצון לשבת בחמימות החג לבין הצורך להתאמן לקראת המסע לשרוד בטבע.

Here's Hanukkah, and she's torn between the desire to sit in the warmth of the holiday and the need to train for the survival journey in nature.

תליה הייתה הרפתקנית בנשמתה, אבל החרדה בנוגע לכישוריה לא נתנה לה מנוח.

Talia was adventurous by nature, yet the anxiety about her skills gave her no rest.

איתן, לעומתה, התהלך בביטחון.

Eitan, on the other hand, walked around confidently.

"אין מה לדאוג, תלי," הוא אמר לה לעיתים קרובות.

"There's nothing to worry about, Tali," he often told her.

ככל ששמע את הקול הפנימי שלו, כך השתכנע שידע הכל.

The more he listened to his inner voice, the more convinced he became that he knew everything.

אבל תליה ידעה שהוא לא תמיד צודק, ונשארה ביקורתית על יכולותיו.

But Talia knew he wasn't always right, and she remained critical of his abilities.

בכל ערב, אחרי המפגש הקבוע עם הנרות והסופגניות, תליה החליטה להישאר בחוץ, הרחק מאור המדורה.

Every evening, after the regular meeting with the candles and sufganiyot, Talia decided to stay outside, away from the campfire's light.

היא תרגלה בשקט, מנסה להבעיר אש בלי גפרורים, אוחזת בענפי עץ קרים ומתאמצת כאילו היער כולו צופה.

She practiced quietly, trying to kindle a fire without matches, holding onto cold tree branches and exerting herself as if the entire forest was watching.

איתן ראה אותה וידע שהיא במאבק פנימי.

Eitan saw her and knew she was struggling internally.

באחד הלילות פנה אליה.

One night he approached her.

"בא נעשה את זה יחד," הוא הציע, בתחילה בחוסר רצון אך לבסוף בכוונה אמיתית לעזור.

"Let's do it together," he offered, initially reluctantly but eventually with genuine intention to help.

ברגע השיא של המחנה, איתן ותליה עמדו במרכז כולם, במבחן מול המדורה המדומה.

At the climax of the camp, Eitan and Talia stood in front of everyone, facing a test at the mock campfire.

עם חוט וחלוקי אבן, הם נדרשו להבעיר אש.

With a string and pebbles, they were required to ignite a fire.

המבט של איתן היה בוחן, אולי מעט לוחץ, אבל לא היה בו כעס.

Eitan's gaze was scrutinizing, perhaps a little pressuring, but it was not angry.

תליה הפתיעה את כולם באמתחת נאמנה ושלווה.

Talia surprised everyone with her earnest and calm demeanor.

היא מצאה את הקצב הנכון, התחממות הולכת וגוברת, האבן שהתחממה בתנועותיה המדודות.

She found the right rhythm, an increasing warmth, the stone heating up with her measured movements.

לפתע, ההבזק הראשון הופיע והלהבה ניצתה בגאווה קלה.

Suddenly, the first spark appeared, and the flame ignited with a slight pride.

בתשואות השאר, איתן חייך לה לראשונה בערכה מוחלטת.

Amidst the cheers of the others, Eitan smiled at her for the first time with absolute appreciation.

בסוף היום, הגאווה בערה בלב תליה, יותר מכל מדורה שנעשתה.

By the end of the day, pride burned within Talia's heart, more than any campfire ever could.

היא הבינה שאף אחד לא נמצא לבד, ואפילו העזרה הקטנה ביותר יכולה להיות ההחלטה הטובה ביותר.

She realized that no one is truly alone, and even the smallest help can be the best decision.

איתן למד גם הוא לשתף פעולה ולהכיר בערכו של כל פרט.

Eitan also learned to collaborate and recognize the value of every detail.

תחת אורם של הנרות, מעט לפני כיבוי המדורה והחזרה לקור החורף, תליה הרגישה בטוחה, והייתה מוכנה לכל מה שיבוא.

Under the light of the candles, just before extinguishing the campfire and returning to the winter cold, Talia felt confident and ready for whatever would come.